גן רמז

גן רמז הינו גן פסלים ייחודי הממוקם בעיר העתיקה של באר שבע. הוא נקרא על שמו של דוד רמז (1886 – 1951), חבר כנסת ושר בממשלת ישראל, מפעילי תנועת העבודה. רמז עמד בראש חברת ‘סולל בונה’, היה חבר מועצת עיריית תל אביב, מזכיר ההסתדרות הכללית וראש הוועד הלאומי.

ב-1946 נאסר בידי הבריטים ב’שבת השחורה’ ונכלא בכלא לטרון. רמז נמנה עם חותמי מגילת העצמאות, היה לשר התחבורה הראשון בממשלת ישראל וכיהן כשר החינוך והתרבות.

השטח עליו ניצב כיום הגן שימש בשנת 1917 את בית החולים האוסטרי לחיילים האוסטרים והגרמנים שלחמו לצד הצבא העות’מאני לאחר כיבוש ביר א סבע הוא שימש את הבריטים כבית חולים שדה לחיילי האנז”ק שלחמו לצד הבריטים בכיבוש באר שבע.

 

1917 – בית החולים האוסטרי שימש את החיילים האוסטרים והגרמנים שלחמו לצד העות’מאנים, ואילו בית הספר לילדי השייח’ים שימש את העות’מנים כבית חולים. בצידו הימני של הצילום, ניתן להבחין ברקע במגדל המים של הרכבת העות’מאנית, ובצידו השמאלי את תחנת הרכבת. (ארכיון גואל דרורי, אוסף האמריקן קולוני)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בגן  התקיימו אירוע תרבות רבים, ביניהם הביאנלה לקרמיקה שנערכה ב 1995 במסגרתה הוצגו בגן פסלי קרמיקה ייחודיים. בשנת 2016 החלה החברה הכלכלית לפיתוח באר שבע בהליכי הפיתוח והחידוש של הגן. במהלך העבודות התגלתה במקום באר עמוקה בעומק של 35 מטרים שהשתמרה היטב. הבאר כוסתה במעטה זכוכית ומתכת וניתן להביט לעומקה.

ב 2021, במסגרת חידוש הפיסול העירוני בעיר, ובעקבות תרומת פסלי חוץ למוזאון הנגב לאמנות, הוסב הגן לגן פסלים כחלק בלתי נפרד ממתחם המוזאונים הממוקם בסמוך לגן.

על הפסלים:

שלמה זלינגר

  

פסל ורשם ישראלי צרפתי. נולד בפולין ב-1928 למשפחה שומרת מסורת וחונך ברוח יהודית. זלינגר שרד תשעה מחנות ריכוז בהם איבד את משפחתו ולאחר המלחמה למרות שהחלים פיזית, איבד את זכרונו ועל כן לא זכר את מה שעבר במחנות. עם זאת בשנת 1953 שב אליו הזיכרון ואז החל לפסל. מכלול היצירה הפיסולית של זלינגר מונה כיום למעלה מ-800 עבודות, בין קטנות, גדולות או מונומנטליות ובכל חומר. פסלים בגרניט אפורה וורודה, באבן חול, בשיש ובבזלת. חלקם גם עבודות בעצים שונים. עבודותיו המוצגות בגן הן תרשימי זיכרונות מילדותו: החינוך הדתי שעליו גדל שבא לידי ביטוי בעבודה ‘ל”ו הצדיקים‘, ‘האסירה’– שמבטאת את הזיכרונות מהשואה ו‘החיים’ – פסל אבן המבטא את התקווה שבאה אחרי המלחמה.

צביקה לחמן 

מול אבי (משחק שחמט), 1998, ברונזה ועץ

אמן ישראלי, פסל, צייר ורשם. נולד ב-1950 בתל אביב. בשנות ה-70 של המאה ה-20 למד אדריכלות כעתודאי בטכניון שבחיפה, ועסק במקצוע בזמן שירותו הצבאי. באותה עת החל ללמוד פיסול אצל האמנים -משה אשכנזי, משה שטרנשוס ויצחק דנציגר. בסוף העשור נסע לניו-יורק, שם התעסק בציור ופיסול אצל המורים -חיים גרוס, סידני גייסט ופול רזיקה.

עיקר יצירתו של לחמן הוא ברישום ובפיסול פיגורטיבי. בין השנים 1998–1999 יצר קבוצה גדולה של פסלים בשם “פדיון האב” שעסקו בדמותו של אביו. העבודה ‘מול אבי (משחק שחמט)‘ נמנית עם קבוצת פסלים זו.

 

אחמד כנעאן

תקומה (הפרש), 2010, ברזל

אמן רב תחומי, צייר, פסל ואוצר ערבי-ישראלי. נולד בטמרה ב-1965. שנות הילדות עברו עליו בסביבה המסורתית והחקלאית של הכפר. את צעדיו הראשונים בפיסול ובציור החל בתיכון בחיפה. בשנים 1985-1984 למד ציור אצל האמן חליל ריאן בטמרה וב-1985 החל את לימודיו באקדמיה לאמנות ועיצוב ‘בצלאל’ בירושלים. בתום לימודיו עבד חמש שנים בבית יציקה לפסלי ברונזה. במקביל ליצירתו האומנותית פעל להרחבת המודעות לאמנות בחברה הערבית בגליל, יזם פרויקטים פיסוליים במרחב הציבורי בישובים הערבים. ב-2004 יסד את הגלריה העירונית לאמנות בטמרה וכיהן בה כאוצר עד 2010 שם הוצגו תערוכות פיסול וציור של אמנים גם מעזה ומזרח ירושלים.

נושאי יצירתו של כנעאן לקוחים גם מסביבתו וגם ממיתוסים ומסורות העבר. שאלות של זהות אישית ולאומית המעסיקות אותו, מוצאות ביטוי בנושאים המתייחסים להיסטוריה הפלסטינית. דמות הפרש, שהיא אחד המוטיבים הבולטים ביצירתו של כנעאן, מרמזת לעבר ההיסטורי המפואר של האסלאם, ולניצחונו של צלאח א-דין בקרב חיטין.

הפרש על סוסו חוזר ומופיע בעבודותיו כדמות מרכזית ובאין ספור דמויות קטנות משוכפלות. ניצחונות העבר משמשים הנגדה והדגשה למצב הפוליטי בהווה. כמו כן, בדמות הפרש יש תזכורת לדימוי אחר החוזר ביצירתו של כנעאן: הסוס המכונף המגלם את אל-בוראק, סוסו של הנביא מוחמד (מקור ההשראה המקורי הוא האריה המכונף הכנעני מתל מגידו).

אסף ליפשיץ

אופניים, שנות ה-90, ברונזה

אסף ליפשיץ נולד בשנת 1942, חבר בקיבוץ מעוז חיים ונצר למשפחת מהגרים מרוסיה- דור שלישי בארץ. תחום האמנות מלווה את המשפחה לאורך שנים ולמרות שהאמן לא רכש כל השכלה אמנותית פורמלית, האמנות שזורה במהלך כל חייו.

פסליו של ליפשיץ מאופיינים בניגודיות ומתח. מחד הוא משתמש בחומרים שונים ומגוונים באותו הפסל: חומרים רכים לעומת חומרים קשים ומעובדים, ומצד שני הוא ממחיש תנועתיות בפסליו שבאים בניגוד  מוחלט ליציבותו של הדומם.

הדומם בפסלים לעיתים הוא מחומר לא מעובד כמו חלקים מהגשר הישן, אשר מעביר משמעות רבה ליצירה, ולעיתים הדומם לקוח מחיי היום-יום, אך עובר עיבוד של האמן. חפצים כמו ארגז תפוזים, כיסא עץ, אופניים, ואוזניות הם וריאציה למושג הנקרא באמנות  “אובייקט נמצא”-  חפץ קיים שעצם הצבתו בקונטקסט אמנותי משנה את משמעות הדמויות בפסלים.

הדמות בפסל זה נמצאת בתנועה, והתנועה פותחת את הפסל אל הנוף והסביבה, אך הדמות מכונסת בתוך עצמה. יש לה את העולם הפנימי שלה והיא מרוכזת בו ובדומם שלידה. התכנסות זו יוצרת יחידה סגורה ושלמה. בדמות יש גם משחק בין אשליה למציאות- הדמות נראית מאוד מציאותית, אך ישנו משהו ששובר את האשליה. ההשתלבות בנוף נוצרת מתנועת הדמות ומהחללים והפתחים שבדומם.

 

 

ברני פינק

 1987, גרניט

ברני פינק, הינו פסל אשר נולד ביוהנסבורג, דרום אפריקה, בשנת  1942. עלה לישראל ב-1962.  עסק בפיסולים וזיכרון השואה וחללים. עם עלייתו, הצטרף לקיבוץ יזרעאל.

 הקריירה שלו כפסל החלה באופן אקראי, עת נתקל באבן גדולה כשחרש בשדות העמק, והרגיש צורך “להמשיך ולטפל בה” כפי שהוא עצמו אומר. מאז המשיך פינק לפסל באבן, כשהוא משלב חומרים שונים כמו ברזל ואובייקטים ישנים בתוך העבודה. עיקר עיסוקו של פינק הוא בפיסול סביבתי ומונומנטלי ורבות מיצירותיו מוצגות ברחבי הארץ.

המוטיב העיקרי בעבודה זו של פינק, הוא היחסים המתקיימים בין החלל – המרחב הקרוב והמרחב הקוסמי – בין המעטפת המגדירה את המרחב והיוצרת את צורתו.

אילן אוורבוך

חיטה בברלין, 1987, עץ, אבן ופלדה

אילן אוורבוך,  נולד בגבעתיים ב- 1953. עוסק בפיסולו במרחב הפנימי של הזיכרון-ודרך הזיכרון הוא שואל שאלות על הזהות שלנו כבודדים וכקבוצה,  בפרטי ובציבורי. אוורבוך משתמש בחומרים הבסיסיים ביותר שאפשר -ציור ,רישום, פיסול באבן ,עץ, פיסול בחימר, פיסול קרמי ,זכוכית ועופרת- אבל הוא יוצר לאותם חומרים הקשרים חדשים שאינם מנתקים אותם ממקורם אך מוסיפים להם ערך חדש ולעתים פרדוקסלי.

ביצירה “חיטה בברלין” הסמלים עוברים טרנספורמציה : החיטה  כסמל גרמני -הופכת לחיטה כסמל יהודי תנכי , ישראלי. “אני עובד הרבה על הרווח שבן התרבויות במובן הפיזי והנפשי ,וכמובן  במובן האישי כשאני מביא לתוך יצירה את זיכרונותיי , אלה הם הזיכרונות מכאן והתהליך שעברו שם. כאן ראיתי לראשונה את מבנה הכיפה על קברי שיח ומקדשי אל אקצה ואחר כבירות אירופה האחרות”. יצירה זו היא מחזור של דימויים וחומרים, העברה מזמן אחד לזמן אחר. האבנים ומסילות הברזל יוצרים מעבר ממבנה אחד למבנה אחר, מכביש לעשיית פסל.

 

 

נועם רבינוביץ

פרח ושני עלים, 1997-1996, ברזל וצבע תעשייתי

נועם רבינוביץ יוצר שנים רבות בקיבוץ בית השיטה, שם פיתח מערכת מסועפת של סמלים ודימויים, תכנים ופעולות, שיש בכוחה להאיר את הפריפריה באור מרתק וכך לאתגר את העשייה האמנותית שמרביתה נוצרת ומוצגת במרכז הארץ. רבינוביץ הוא אמן של מקום ושל טבע, הפועל בהשראת מיקומים גיאוגרפים, בוטנאים, חוקרי טבע ואנשי מסע. עבודה “פרח ושני עלים” אנו רואים את מוטיבים אלו לא רק בשם העבודה אלה גם בדימוי שלה. האמן בחר לפסל את הפרח והעלים בצורה שנראית כמו מפה ומראה על מקום גיאוגרפי מסוים. 

 

דב הלר

בוגנוויליה, 1998, ברזל, יציקת ברזל ואריחי קרמיקה

דב הלר נולד בשנת 1937 בבוקרשט, רומניה. בשנת 1949 היגר לישראל וגדל בפתח-תקוה. בשנת 1955 הצטרף לקיבוץ נירים, בשנות ה80 של המאה ה-20 היה חבר בקבוצת האמנים “המשותף קיבוץ” ובשנת 1997 ייסד במבנה הרפת הישן של הקיבוץ את “מכון – סדנת התחריט ע”ש זאב וולפגנג מאיר”. יצירות הסדנה הוצגו בכל שנה בתערוכה שנפתחה ב-1 במאי.

העבודה “בוגנוויליה” מייצגת את מיטב המוטיבים שנהג הלר להכניס ביצירותיו: סוציאליזם מלווה באירוניה עצמית. בהיותו איש קיבוץ, אשר עסק לא מעט בחקלאות מוטיב הציפייה לגשם, קו הבצורת, הבאר והאדמת הלס –גם הם באים לידי ביטוי בעבודה זו.

ב 2016 התקיימה במוזאון הנגב לאמנות תערוכת יחיד לאמן- “מסעות”. זו היתה התערוכה האחרונה לפני  שנפטר ב 2018.

תפריט נגישות